הטלית נתפסת לעיתים כפריט “של דתיים בלבד”, למרות שהיא סמל ומסורת שמלווים את העם היהודי כולו.
הטלית יוצאת מבית הכנסת: דגל, מדינה, וצבא
כשהציונות חיפשה דגל, היא לא בחרה "לוגו חדש" אלא חפץ יהודי מוכר.
דוד וולפסון תיאר כיצד, מול הצורך לקשט את אולם הקונגרס, עלה בו הרעיון: יש ליהודים כבר "דגל" כחול לבן – הטלית; וממנה נגזר דגל התנועה הציונית.
המעבר מסמל תנועתי לסמל מדינתי מתועד גם בארכיונים: ארכיון המדינה מציג כי ביוני 1948 דנה הממשלה (האסיפה) הזמנית בדגל ובסמל, ולאחר מכן פורסמה מודעה לציבור שקבעה מראש את צבעי הדגל "תכלת ולבן", לצד מגן דוד או שבעה כוכבים – כלומר, כבר בשלב ההזמנה הרשמית נשמר הציר הכחול לבן המזוהה עם הטלית ועם דגל התנועה הציונית.
דווקא תיעוד תרבותי "עממי" זה חושף עד כמה הטלית עברה חילון בלי להתנתק מהיהדות.
בספרייה הלאומית של ישראל מתועדים כרטיסי ברכה של “שנה טובה” מסוף שנות השישים: חייל עטוף בטלית מתפלל בהכותל המערבי, ומעליו הסיסמה "שנת שלום ובטחון".
הטלית כאן אינה "סמן של בית כנסת", אלא דרך לומר: הניצחון הצבאי והכמיהה למקום הקדוש מתורגמים לרגע תפילה שפתוח לכלל היהודים – גם במדים וזה לא משנה מאיפה אתה או אם אתה דתי או חילוני.
לסיכום, דעה אישית – טלית, סידור וכיפה הם לא "נחלתם של דתיים", הם סימנים קטנים של זהות יהודית.
גם בבית שלא מתפללים בו, יש ערך לכך שהדברים האלה יהיו נוכחים: מזכרת, שורש, גשר לדורות. כי יהדות היא לא רק שאלה של רמת שמירה, אלא גם שייכות – עם, תרבות, זיכרון משפחתי.
ולמי שמבקש הגדרה פשוטה: לפי ההלכה יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או התגייר.
את מה שקיבלנו, כדאי לשמור – לא בפחד ולא בכפייה, אלא בכבוד, באחריות ובגאווה.